אמפתיה בהורות: איך זה מתבטא ביום יום

אמפתיה היא לא תגובה אוטומטית ולא משפט נכון שאומרים בזמן הנכון. אמפתיה היא עמדה פנימית של ההורה, והיא הבסיס לאינטליגנציה רגשית.

אמפתיה היא היכולת להבין, להרגיש ולזהות את רגשות האחר מבלי להיבלע בהם. זו היכולת לראות את העולם מנקודת המבט של הילד, תוך שמירה על הבחנה ברורה ביני לבינו. כשאנחנו פועלים מתוך אמפתיה, אנחנו מצליחים לדמיין ולהבין איך הילד מרגיש או חווה סיטואציה מסוימת, ולהגיב לכך מתוך רגישות וכבוד. חשוב להבין שאמפתיה היא ההפך מהזדהות. בהזדהות אנחנו שמים את עצמנו במרכז ושואלים איך אני הייתי מרגיש במקומו. באמפתיה אנחנו נשארים עם הילד, עם החוויה שלו, גם אם היא שונה משלנו.

המשמעות של זה ביום יום היא שינוי באופן שבו אנחנו מפרשים התנהגות. ילד שלא משתף פעולה הוא לא בהכרח עושה דווקא. ילד שמתפרץ לא בהכרח חסר גבולות. התנהגות היא ביטוי, ואמפתיה מאפשרת לנו להבין את הצורך שעומד מאחוריה.

בגיל הרך זה בולט מאוד. ילדה בת שלוש שמסרבת להיפרד בבוקר לא מנסה להקשות על ההורה, אלא חווה קושי אמיתי בפרידה. ילד בן ארבע שמתפרץ כשמבקשים ממנו להפסיק לשחק חווה תסכול וקושי במעבר.

במקום למהר להסביר או להפסיק את ההתנהגות, אנחנו מתחילים בשיקוף והכלה. למשל: “אני רואה שקשה לך להיפרד, אתה לא רוצה שאמא תלך” או “אני רואה שממש קשה לך לעצור עכשיו, היית באמצע וזה מתסכל.”

דרך השיקוף וההכלה הילד מרגיש שמבינים אותו ושמכבדים את הרגשות שלו. זו חוויה שמחזקת את תחושת הביטחון בקשר, ומאפשרת לו בהדרגה לפתח יכולת להבין ולנהל את רגשותיו.

ככל שהילד גדל, הרגשות לא נעלמים אלא משתנים. בגיל ההתבגרות הם הופכים מורכבים יותר ולעיתים פחות נגישים. במקום בכי נראה יותר ריחוק, כעס או סגירות.

נער שחוזר הביתה וטורק את הדלת לא בהכרח מזלזל או מתחצף. ייתכן שהוא חווה עומס, לחץ חברתי או אכזבה. אם נגיב רק להתנהגות, נפספס את מה שמסתתר מתחת. לכן, אמפתיה בגיל ההתבגרות יכולה להיראות אחרת. פחות מילים, יותר נוכחות. למשל: “נראה שעבר עליך יום לא פשוט, אני כאן אם תרצה לדבר.” זו לא דרישה, זו הזמנה שמאפשרת קשר, והכי חשוב, אנחנו לא נעלבים אם הוא אומר שהוא לא מעוניין לדבר, כי זה לא קשור אלינו ואנחנו מבינים זאת.

אמפתיה יוצרת חיבור. היא מאפשרת לילד להרגיש מובן, ומלמדת אותו שיש מקום לרגשות שונים בעקבות חוויות שונות. היא גם מהווה מודל עבורו לפיתוח מיומנויות חברתיות והבנה בין אישית.

החוט המקשר בין הגיל הרך לגיל ההתבגרות הוא היכולת שלנו כהורים לעצור, להתבונן ולהבין מה עומד מאחורי ההתנהגות. לא למהר לתקן או לשפוט, אלא קודם לראות.

זה לא תמיד פשוט. זה דורש תרגול, מודעות והסכמה לפגוש גם את עצמנו בתוך הסיטואציה. אבל ככל שמתאמנים בזה, נוצר שינוי עמוק בקשר וגם הילד עצמו לומד לפעול בצורה אמפתית כלפי האחר.

אמפתיה היא לא עוד כלי. היא הדרך שבה אנחנו פוגשים את הילד שלנו, והיא זו שמאפשרת קשר בטוח, קרוב ומשמעותי לאורך כל הדרך.

רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר 💌