הקול בראש - Inside Out

אחד הסרטים האהובים עליי זה הסרט “הקול בראש”, שבו אנחנו מקבלים הצצה לעולם הפנימי של ילדה אחת בשם ריילי, אבל בעצם רואים משהו אוניברסלי לכולם. לכן, זהו סרט שגם ילדים וגם הורים או מבוגרים יכולים להתחבר אליו כאחד.

הפסיכולוג האמריקני פול אקמן (Paul Ekman) טען במחקרו בשנות ה-60, של הפרצופים האוניברסליים, כי קיימות הבעות פנים בסיסיות המשותפות לכל בני האדם, ללא קשר לתרבות, חינוך או סביבה אשר מזהים את אותם רגשות בסיסיים: שמחה, עצב, כעס, פחד, גועל והפתעה.

בסרט, אנו רואים את הדמויות השונות שחיות בתוך ריילי שהן למעשה אותן הרגשות הבסיסיים שעליהם פול אקמן דיבר (חוץ מהפתעה). אך יחד עם זאת, הסרט מראה שרגשות אלו לא מגיעים סתם. לכל רגש יש תפקיד מהותי:

•   שמחה רוצה לשמור על תחושה טובה

•   עצב מבקש לעצור ולהתכנס

•   כעס שומר על גבולות

•   פחד מגן מסכנה

•   גועל עוזר להתרחק ממה שלא נעים

כהורים, הרבה פעמים יש לנו העדפה לרגשות מסוימים. נוח לנו עם שמחה, פחות עם עצב או כעס. אבל הסרט מראה משהו מאוד חשוב, אין רגש שהוא מיותר וצריך לתת לכל רגש את מקומו.

הרגע המשמעותי ביותר בסרט קורה דווקא כשמבינים שעצב הוא לא בעיה שצריך לפתור. לאורך רוב הסרט כל שאר הרגשות מנסים להרחיק את עצב ולא להקשיב לה ולתת לשמחה, לתקן, לשנות. מה שבסוף גרם לריילי לברוח מהבית, אי האישיות שלה מתפורר, אי השטות ועוד חלקים מהזהות שלה. אבל רק כשעצב מקבלת מקום, ריילי מצליחה לפרוק, לבכות, ולשתף את ההורים שלה במה שעובר עליה.

זה רגע שמלמד אותנו משהו עמוק על ילדים ורגשות. ילד לא צריך שנמהר להחזיר אותו לשמחה. הוא צריך שנאפשר לו להרגיש.

בגיל הרך זה מתבטא בצורה מאוד ישירה. ילד שבוכה, כועס או מתפרץ לא צריך שיסבירו לו למה זה לא מתאים באותו רגע. הוא צריך שמישהו יהיה איתו בתוך הרגש. זה לא אומר שחייבים לקבל את ההתנהגות שלו אם היא לא מותאמת עלינו להעניק גבול אך את ההסבר נעשה אחרי שהרגש הזה חלף ונסביר מהם החוקים של הבית.

לדוגמה, ילד שבוכה כי משהו לא הצליח לו. אם נגיד “לא נורא” או “תפסיק לבכות”, אנחנו בעצם מנסים לקצר את הדרך ומנסים להגן מפני התחושות השליליות. זה מלמד את הילד שאסור לו להרגיש את זה וכך נוצר לו מעין מאבק פנימי כי אין מקום לדבר את זה והוא מרגיש שאסור לו להרגיש את זה. לכן, אם נגיד “התאכזבת”, “זה באמת מבאס”, אנחנו נותנים מקום לרגש וייתכן שהרגש כך אף יחלוף מהר יותר מאשר אם ננסה להדחיק אותו.

בגיל ההתבגרות זה נהיה פחות גלוי. הרגשות לא תמיד יוצאים בבכי, אלא יכולים להופיע ככעס, סגירות או ריחוק. מתבגר שחוזר הביתה ונסגר בחדר לא בהכרח רוצה להתרחק. לפעמים הוא פשוט לא יודע איך לשתף. גם כאן, כמו בסרט, הניסיון “לתקן” מהר או ללחוץ לשיחה יכול להרחיק. אבל נוכחות שקטה, אמירה כמו “אני כאן אם תרצה”, מאפשרת מרחב.

עוד נקודה משמעותית מהסרט היא ה”זיכרונות”. איך רגעים רגשיים נצרבים ומשפיעים על תחושת הזהות. הסרט מראה שדווקא הרגעים המורכבים, אלה שיש בהם גם שמחה וגם עצב, הם אלו שבונים עומק רגשי וזיכרון שלם יותר. זה מחבר אותנו להבנה שהמטרה בהורות היא לא לייצר לילד רק חוויות נעימות, אלא לאפשר לו לעבור גם חוויות מורכבות, כשהוא לא לבד.

בסרט “הקול בראש 2” אנחנו כבר פוגשים את ריילי, אותה ילדה, בגיל ההתבגרות, והעולם הרגשי שלה נהיה מורכב יותר. מצטרפים רגשות חדשים כמו חרדה, בושה וספק עצמי. זה שלב מאוד מדויק התפתחותית.

בגיל ההתבגרות, הילד כבר לא מתמודד רק עם רגשות בסיסיים, אלא עם שאלות של זהות, שייכות ואיך אחרים רואים אותו. הדמות של חרדה מנסה לשלוט, לתכנן, למנוע טעויות. הכוונה שלה היא להגן, אבל בפועל היא יוצרת עומס, לחץ וריחוק מהעצמי. זו נקודה שהרבה הורים פוגשים אצל מתבגרים. מתבגר שנכנס ללחץ חברתי, שמפחד לא להתקבל, שמנסה להיות משהו שהוא לא כדי להשתייך.

גם כאן, כמו בסרט הראשון, הניסיון להעלים את הרגש לא עובד. אי אפשר פשוט להגיד “אל תדאג” או “זה לא חשוב”. מה שכן עובד, זה לעזור למתבגר להבין מה הוא מרגיש, ולתת לזה מקום בלי להיבהל.

עוד דבר משמעותי שרואים בסרט השני הוא איך הזהות נבנית. לא רק מרגעים מושלמים, אלא גם מרגעים של ספק, טעות וקושי. זה חיבור מאוד חשוב להורות. הילד לא צריך שנמנע ממנו קושי, אלא שנלווה אותו דרכו.

בסופו של דבר, שני הסרטים יחד נותנים תמונה שלמה. בגיל הרך אנחנו מלמדים את הילד לזהות רגשות ולתת להם מקום. בגיל ההתבגרות אנחנו עוזרים לו לשאת רגשות מורכבים ולהישאר מחובר לעצמו בתוכם. כשאנחנו מבינים שלכל רגש יש תפקיד, אנחנו מפסיקים להילחם בהם ומתחילים לעבוד איתם.

זו אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לילד, בכל גיל.

הניתוח שלי על שני הסרטים הוא ניתוח מאוד בסיסי. אלא סרטים שיש בהם כל כך הרבה דברים שבכל פעם שרואים אותם מחדש מגלים דברים נוספים ומתחברים לחלקים אחרים. לכן, בין אם ראיתם ובין אם לא, אני ממליצה לראות את שניהם בחום.

רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר 💌