תהיות של הריונית לקראת אמהות טרייה

את הפוסט הזה כתבתי במאי 2026 אבל מפרסמת עכשיו אחרי שבועיים שכבר ילדתי.

כשהחלטתי למנף את הידע והניסיון שלי ולהיות מדריכת הורים, חברה טובה אמרה לי: “עכשיו תהיי אמא ושם תצברי את הניסיון האמיתי כדי להיות מדריכת הורים”. הבנתי את הכוונה שלה. כאמא, אחווה בעצמי את הקושי, העייפות, חוסר הוודאות והמורכבות שהורים עוברים, ואוכל להבין אותם ממקום אישי יותר.

אבל משהו במשפט הזה גם סתר מאוד את הדרך שבה אני רואה הורות, קשרים ואנשים בכלל. בגישת האינטליגנציה הרגשית אני מאמינה שכל אדם הוא ייחודי. כל זוגיות היא אחרת, כל משפחה היא אחרת, וכל ילד הוא עולם בפני עצמו.

בדיוק כמו שכל הריון שונה, אפילו אצל אותה אישה, כך גם החוויה ההורית משתנה. לכן החוויה האישית שלי כאמא לא באמת יכולה להפוך אותי ל”מומחית” על הורות של אחרים. מה שעובד עבורי לא בהכרח יעבוד עבור משפחה אחרת. מבחינתי, ליווי הורים לא נובע מהמקום של “אני יודעת יותר”, אלא מהמקום של הקשבה, הכלה, שאילת שאלות ואמפתיה. אמפתיה שהיא ההפך המוחלט מהזדהות. אני לא במרכז.

לפעמים דווקא מבט מבחוץ מאפשר לראות דברים שלא מצליחים לראות לבד. פרשנויות אחרות, נקודות מבט שונות, חיבורים שלא היו במודעות. בגלל זה אני מאמינה שליווי הוא דבר כל כך משמעותי. אבל עכשיו אני רוצה דווקא לשתף בסיפור האישי שלי. במסע שלי אל האמהות.

מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא, אבל גם היה לי ברור שזה לא יקרה בכל מחיר. הייתי בכמה מערכות יחסים, כאלה שטובות יותר וכאלה שפחות. בגיל 33, אחרי סיום מערכת יחסים ארוכה, התחילו סביבי השיחות המוכרות. הקפאת ביציות, להביא ילדים לבד, להתפשר, למה את מחכה.

לשמחתי, הצלחתי להתעלם מרוב הרעשים מסביב ולהקשיב לעצמי. למה שאני רוצה ומאמינה בו. מה שאחרים לא ידעו, זה שהדבר שהוביל אותי לסיים את אותה מערכת יחסים הייתה שאלה אחת פשוטה: “האם את חושבת שהוא ייתן לך את התנאים שאת צריכה כדי להיות האמא שאת רוצה להיות?” התשובה שלי הייתה מיידית “לא”. וברגע שעניתי לעצמי בכנות, הבנתי שאין לי באמת סיבה להמשיך למשוך את הקשר.

השאלה הזאת ליוותה אותי גם אחר כך, אבל כבר לא רק סביב הורות. שאלתי את עצמי: “האם בן הזוג הזה יאפשר לי להיות האדם שאני רוצה להיות?”

בסופו של דבר, אחרי מסע ארוך, הכרתי את בעלי כשנתיים לאחר מכן. מההתחלה דיברנו על ערכים, על איך אנחנו רואים את החיים, על זוגיות, חתונה, ילדים וכמה ילדים נרצה. בנינו יסודות חזקים מאוד לקשר שלנו.

לפני כשנתיים החלטנו לעשות רילוקיישן לפורטוגל. עבורי זה למעשה הרילוקיישן השלישי בחיים, אבל זה כבר סיפור אחר. ועכשיו אנחנו מחכים לילדתנו הבכורה.

במשך שנים עבדתי עם ילדים. הייתי בייביסיטר כבר מגיל 12, עבדתי כמחנכת, כמורה, ליוויתי קבוצות של עולים חדשים וגם מבוגרים על הרצף. בזמן הקורונה, חודשיים אחרי אותה פרידה שדיברתי עליה קודם, התחלתי ללמוד פסיכולוגיה ולבסוף סיימתי בהצטיינות דיקן. קראתי ולמדתי בלי סוף. פרויד, ויניקוט, אריקסון, מלאני קליין, מרגרט מאהלר, פיאז’ה ועוד. אני נמצאת בפורומים של הורים והריוניות, וחברות שלי כבר אימהות לילד אחד, שניים ואפילו שלושה. ועדיין, עם כל הידע הזה, אני מגיעה לאמהות מהמקום הכי חשוף ופשוט שיש: אני יודעת שום דבר וכלום. אני מתמסרת לתהליך הזה ולמסע הזה של הלא נודע.

ברור לי שיש דברים טבעיים ונורמטיביים בשלבים שונים. אני יודעת שהזוגיות משתנה אחרי לידה. שיש משהו שמרגיש כמו שמחה ואבל בו זמנית, החיים כפי שהיו כבר לא יחזרו להיות אותו הדבר זה בהכרח משתנה. אני יודעת שתהיה תינוקת קטנה וחסרת אונים שתהיה תלויה בי ובאבא שלה לחלוטין. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת.

אני לא יודעת מי היא. אני סקרנית להכיר אותה, לגלות את הטמפרמנט שלה, את האישיות שלה, את הדרך שבה היא תחווה את העולם.

אני יודעת איזו אמא הייתי רוצה להיות, אבל אני עדיין לא יודעת איזו אמא אהיה עבורה באמת. את זה אגלה רק בתוך הקשר איתה.

והאמת? היא עדיין לא נולדה, וכבר יש בי רגשות אשמה ודאגה. יחד איתם יש גם התרגשות, שמחה, סקרנות ואהבה עצומה. לפעמים הכול מופיע ביחד. רכבת הרים של רגשות שמשתנה לפי היום, השעה או ההורמונים.

אז אני בדרך להכיר אותה, אבל אני כבר אמא שלה. ואני בעיקר סקרנית לגלות מי היא תהיה, ומה הקשר איתה יוציא ממני ואילו צדדים חדשים בעצמי אפגוש בדרך.

מבטיחה לספר בהמשך.

רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר 💌