שמיים מלאים בזיקוקים ומחשבה על חומרי הגלם שלנו

אתמול, ב 23 ביוני, חגגו בפורטו את São João. הרחובות התמלאו באנשים, במוזיקה, באוכל וברגעים קטנים של שמחה. לקראת הלילה, השמיים התמלאו בזיקוקים ובפנסי נייר שעלו לאט למעלה והפכו את העיר כולה למוארת ומיוחדת.

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בחגיגות היה הפטיש מפלסטיק. אנשים מסתובבים ברחובות, ניגשים גם לאנשים זרים ונותנים מכה עדינה על הראש. זה חלק מהמסורת, כולם מחייכים, צוחקים וממשיכים הלאה.

מצאתי את עצמי חושבת שאם משהו כזה היה קורה בארץ, ייתכן שהוא היה נתפס אחרת לגמרי. אולי כמטריד, אולי כאלים, אולי כמשהו שהיה מוביל במהירות לתגובה קשה. כאן, בתוך ההקשר של החג, בתוך האווירה הרגועה והמשותפת, אותו מעשה קיבל משמעות של משחק, חיבור ושמחה.

עמדתי שם והסתכלתי על השמיים, ופתאום חשבתי על השנים האחרונות בישראל. על כך שזיקוקים, שפעם היו חלק מחגיגות ואירועים, קיבלו משמעות אחרת. בתוך מציאות של מלחמה, רעש חזק יכול לעורר פחד, זיכרון או דריכות. אותו צליל, אותו אור בשמיים, יכול להיחוות בצורה כל כך שונה בהתאם למה שעברנו ולמציאות שבה אנחנו חיים.

המחשבה הזאת הובילה אותי לתובנה רחבה יותר על הורות ועל ילדים. אין כמעט תכונה שהיא טובה או רעה בפני עצמה. יש חומרי גלם, והשאלה היא איך אנחנו לומדים להשתמש בהם.

ילד עקשן יכול להיות ילד שמתקשה לשתף פעולה, אבל הוא גם יכול להיות אדם שיודע לעמוד על שלו, לא לוותר בקלות ולהישאר נאמן למה שחשוב לו.

ילדה רגישה יכולה להיפגע בקלות ולהיות מוצפת, אבל אותה רגישות יכולה להפוך גם לאמפתיה, ליכולת לראות אחרים ולהרגיש לעומק.

ילד שמלא באנרגיה יכול להתקשות לשבת לאורך זמן או להמתין, אבל הוא גם יכול להיות סקרן, יוזם, יצירתי ומלא חיים.

גם אצלנו כהורים זה כך. הצורך שלנו להגן על הילדים יכול להפוך לדאגה שמציפה אותנו, אבל הוא גם יכול להיות מקור לנוכחות, הקשבה ותשומת לב.

הרצון שלנו שהכול יהיה בסדר יכול להפוך לשליטה, אבל הוא יכול גם לעזור לנו ליצור בבית יציבות וביטחון.

לפעמים אנחנו מסתכלים על התנהגות מסוימת ורוצים שהיא פשוט תיעלם. אבל במקום לשאול איך נפסיק את התכונה הזאת, אפשר לשאול מה היא מנסה לספר לנו. מהו הכוח שנמצא בתוכה, ואיך אפשר לעזור לילד להשתמש בו בצורה שתעבוד עבורו ועבור הסביבה.

זה לא אומר שכל התנהגות מתאימה או שאין צורך להעניק גבולות - ראו איך להעניק גבולות מתוך אהבה ולא מתוך פחד. להפך. תפקידנו הוא לעזור לילד להבין איך להביא את עצמו לעולם בצורה שמכבדת אותו ואת מי שסביבו.

הזיקוקים, פנסי הנייר והפטישים הקטנים בפורטו הזכירו לי שאותו חומר גלם יכול ליצור חוויה של חגיגה, אור וחיבור, אבל בנסיבות אחרות הוא יכול לעורר פחד, כאב או תגובה אחרת לגמרי.

לא תמיד אנחנו בוחרים את המציאות סביבנו, אבל בתוך הקשר עם הילדים שלנו אנחנו יכולים לעזור להם להכיר את חומרי הגלם שלהם, להבין אותם וללמוד להשתמש בהם בדרך שתאפשר להם לפרוח.

כי אולי המטרה אינה לשנות את מי שהילד שלנו, אלא לעזור לו לגלות איך להיות הוא, בצורה שנכונה לו.

רוצים לשמוע עוד? בואו נדבר 💌